שבועות אחרי הריסה, משפחות מח׳רבת תל אל־חימה ממשיכות להתמודד עם הטרדות שוטפות מצד מתנחלים וצבא

בסוף אוקטובר, חודש אחרי ביצוע הריסות בקהילת הרועים ח׳רבת תל אל־חימה שבצפון בקעת הירדן, עדיין חיו המשפחות העקורות בתנאים לא ודאיים, כשהן מדווחות על הטרדות שוטפות מצד הצבא הישראלי ומתנחלים, וכאשר המרחב למתן הסיוע ההומניטרי שהן כה זקוקות לו מוגבל.

בשעה 8:00 בקירוב בבוקר ה־27 בספטמבר, בלא כל התראה מוקדמת, עטו אנשי המנהל האזרחי הישראלי והצבא הישראלי על חמישה משקי בית של פליטים פלסטינים מאותה משפחה בתל אל־חימה, והחלו להרוס את כל המבנים שלהם. המבנים כללו חמישה מבני מגורים, חדר אורחים אחד, ארבעה מבנים לבעלי חיים, מחסן מספוא אחד, שלושה בתי שימוש, טבון, שני מטבחים ולוח סולארי. במהלך ההריסה ניזוקו גם פריטי מזון, חפצים אישיים, וכן צעצועים ואופני ילדים. מרבית בני המשפחה לא היו במקום בשעת ההריסה. ראש המשפחה ואשתו הסיעו את בנם הנכה בן ה־35 לניתוח בבית חולים בג׳נין, אבל כששמעו על ההריסה נאלצו לבטל במפתיע את הניתוח ולמהר חזרה הביתה.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה התנסתה המשפחה בהריסת מבנים על ידי הצבא הישראלי.[i] עם זאת, הפעם היה היקף הנזק ההרסני ביותר מבחינה כלכלית, חברתית ופסיכולוגית, משום שצמצם את קיומם עד למינימום האפשרי והותיר אותם בתחושה שהם "כלואים ושבורים", כפי שניסח זאת אחד מבני המשפחה.

מאז ההריסות נכנס הצבא באופן שוטף לאתר שבו התגוררה המשפחה, לפעמים חמש פעמים ביום, על מנת להבטיח שלא ינסו לבנות את המבנים מחדש. "אנחנו סובלים כל הזמן מהטרדות של חיילים שאומרים לנו 'למה אתם עוד פה? אתם חייבים לעזוב'", אמר אחד מבני המשפחה. בני המשפחה אינם מסוגלים לחלוב את כבשיהם או לייצר גבינה, מקור המחייה העיקרי שלהם. מאז 22 בספטמבר, שבוע לפי ההריסה, לא הייתה המשפחה מסוגלת לרעות את העדר בן 400-350 ראשי הצאן שלה באופן חופשי, מחשש מפני הטרדות של מתנחלים ממה שנראה כמו מאחז חדש, במרחק כמה מאות מטרים מבתיהם. המשפחה דיווחה כי מתנחלים מהמאחז איימו עליהם בנשק אם יעזו לרעות את צאנם קרוב למאחז.[ii]

עיקר נטל ההריסה נופל על כתפיהן של נשות הקהילה, שכמעט כל היבט של חייהן השתנה לרעה. "אנחנו לא יכולות לחיות את חיי השגרה היומיומיים שלנו. אנחנו מרגישות כבולות”, אמרה אחת הנשים. "לפני כן, עד שעות אחר הצהריים המוקדמות היינו מסיימות את החליבה, הכנת הגבינה, הבישול, הניקיון, הכביסה והייבוש. היו לנו מכונת כביסה ומייבש. נהנינו לבלות את אחר הצהריים בצפייה בטלוויזיה ובהתרעננות מתחת למאוורר. עכשיו כל זה נעלם ואיננו”.

ילדים, נשים וגברים מצטופפים יחד באוהל אחד, המבנה היחיד שהורשו לבנות מחדש שעות אחדות לאחר ההריסה – ללא חשמל או מים וללא רצפת בטון. "אנחנו כמו ערימה אחת גדולה, בלי פרטיות, בלי כלום”, אמרה אישה אחרת. "לשבת באוהל הזה זה כמו לשבת בתנור חם. אין לנו מי שתייה צוננים, והאורז כבר לא טוב לבישול, כי הוא התמלא חרקים בגלל החום”, התלוננו. קשישה שכעסה על כך שבגדים ונעליים נקברו מתחת להריסות אמרה באנחה, "אני תקועה עם זוג אחד של נעלי בית ולא מוצאת את הנעליים שלי”. הנשים היו במצוקה במיוחד משום שבתי השימוש נהרסו. אין להן מקום להתרחץ או להתנקות. כדי שילדיה יוכלו לצאת לבית הספר כשהם נקיים, שלחה ר׳ בת ה־34 את ארבעתם, בגילים 8 עד 12, לגור לבדם ליד קרובי משפחה בכפר בקרבת ג׳נין. כעת היא רואה אותם רק בסופי שבוע.

למרות התנאים הקשים, ההטרדות וחוסר הוודאות, המשפחות טוענות כי יעמדו על שלהן. "לא נעזוב כל עוד אנו חיים”, אמר ראש המשפחה, שנולד במקום לפני 65 שנים.