סקירה כללית של גישת פלסטינים מעזה בשנת 2016

אחרי עלייה במחצית הראשונה של 2016, ירד מספר הפלסטינים המורשים לעבור במעבר ארז, בהשוואה ל־2015

כחלק מ"מדיניות הבידול" בין עזה לבין גדה המערבית, הרשויות הישראליות אוסרות על פלסטינים לנסוע מתוך הרצועה ואליה.[1] קטגוריות מסוימות מוחרגות מכלל זה – בעיקר אנשי עסקים, מטופלים רפואיים ומלוויהם, עובדי ארגונים בינלאומיים ומקרים הומניטריים ספציפיים – הזכאים להיתרי יציאה בכפוף לבדיקות ביטחוניות. זאת, בנוסף על ההגבלות שהטילו הרשויות המצריות על מעבר רפיח מאז אוקטובר 2014, ואי־יכולתה של ממשלת ההסכמה הלאומית הפלסטינית ליטול לידיה את השליטה בעברו הפלסטיני של המעבר, בשל הפילוג המתמשך מבית.

בעקבות הפסקת האש שסיימה את מעשי האיבה בקיץ 2014 חל גידול בהיקף היציאות של פלסטינים מעזה דרך מעבר ארז, שמספרן גדל כפליים ויותר לעומת השנה הקודמת.[2] מגמה זו נמשכה ב־2016, אבל התהפכה במחצית השנייה של השנה; בסך הכול נצפתה ב־2016 ירידה של 13% לעומת 2015.[3] לפני תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 יצאו את עזה מדי יום כ־26 אלף פלסטינים למגוון מטרות רחב יותר, בעיקר עבודה בתוך ישראל: היתרי עבודה לפלסטינים מעזה הוקפאו ב־2006.

מגמת ירידה זו בלטה במיוחד בכל האמור באנשי עסקים, קטגוריה שבה נצפתה ב־2016 ירידה של 20% במספר הפעמים שבהם עברו אנשי עסקים במעבר, לעומת השנה הקודמת.[4] כן הוגברו ההגבלות על אנשי עסקים בכירים המחזיקים בהיתרים מסוג BMG, המיועדים להקל עליהם את הגישה לעומת היתר רגיל.[5]

גידול במספר הבקשות להיתרים רפואיים לעומת ירידה בשיעור האישורים

פלסטינים במעבר רפיח, פברואר 2016 / © צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטרייםב־2016 חל גידול של כ־20% במספר הבקשות להיתרי מעבר במעבר ארז עבור מטופלים, ולעומת זאת ניכרה ירידה בשיעור האישורים; 63.8% ב־2016 לעומת 76.6% ב־2015.[6] רובם הגדול של אותם מטופלים שבקשותיהם לא אושרו נכללים בקטגוריית "מעוכבים" (30%) ולא בקטגוריית "מסורבים" (6%). בקשה "מעוכבת" משמעה שלא התקבלה תשובה עד למועד התור בבית החולים, וכי המטופל נאלץ להזמין תור חדש במקום זה שהוחמץ ולהגיש בקשה נוספת להיתר. לאחרונה עוררה העלייה בשיעור הסירובים והעיכובים מחאות מצד חולות סרטן בעזה, הטוענות כי הגבלת גישתן לטיפולים בישראל ובגדה המערבית מהווה "גזר דין מוות ידוע מראש".[7] (ראו מקרה מבחן). שיעור האישורים לבקשות של מלווים של מטופלים ירד גם הוא באופן עקבי לרמות הנמוכות ביותר שתיעד ארגון הבריאות העולמי, מ־83% ב־2012 לפחות מ־35% בדצמבר 2016.[8]

Chart: Israeli response to patients permit applications (%)

ירידה בגישה של אנשי סגל הומניטרי אל עזה וממנה

ההגבלות הישראליות על כניסת ויציאה של עובדים מקומיים של ארגוני סיוע אל עזה וממנה הוגברו אף הן – שיעור מניעת ההיתרים מבעלי תעודת זהות עזתית עלה בממוצע מ־4% ב־2015 ל־34% ב־2016.[9] משך הטיפול הממוצע בבקשות להיתרים עלה מ־21 יום ב־2015 ל־26 יום ב־2016. עד לסוף השנה נאסר על לפחות 28 עובדים מקומיים של האו״ם שבסיסם בעזה להשיג היתרים למשך 12 חודשים נוספים. מכשולים נוספים בפני גישה כוללים חקירות ממושכות של עובדים מקומיים ומקרים של ביטול היתרים – מאז ינואר 2016 בוטלו או הוחרמו במעבר ארז לפחות שמונה היתרים של אנשי סגל של האו״ם ושל ארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים. הגבלות אלה פוגעות בהדרגה ביכולתם של ארגוני סיוע לפעול, ומגבילות פעולות הומניטריות ופעולות פיתוח שבסיסן בעזה משום שהן מונעות תקשורת, תכנון ופיתוח תוכניות בין המשרדים בגדה המערבית לאלה ברצועת עזה. עם הזמן עלולות מגבלות הגישה הנוכחיות לצמצם את יכולתם של ארגונים לתת מענה לצורכיהן של אוכלוסיות חלשות ופגיעות, ולהגדיל את העלויות של פעולות הומניטריות ופעולות פיתוח.

מעבר רפיח עם מצרים, שבשל ההגבלות הנרחבות המוטלות על המעברים שבשליטת ישראל היה עד לשנים האחרונות נקודת המעבר העיקרית ששימשה פלסטינים מעזה, היה סגור במרבית הזמן מאז 24 באוקטובר 2014, לרבות בפני סיוע הומניטרי. בשנת 2016 נפתח מעבר רפיח באופן חלקי במשך 44 יום, לעומת 32 יום ב־2015. כ־42,200 בני אדם עברו בו בשני הכיוונים, לעומת 28,700 ב־2015, עלייה של 47%. ב־2013 היה הנתון 300 אלף בקירוב. גם כשהמעבר פעיל, הנהלים הנוגעים למועדי פתיחתו ולקטגוריות הנוסעים המורשים לעבור בו אינן צפויים: מעת לעת הורשו רק עולי רגל לצאת את עזה או לחזור אליה. ב־38 הימים שבהם היה המעבר פתוח עבור מטופלים ב־2016 התירו הרשויות המצריות ל־1,713 מטופלים בלבד לנסוע למצרים לצורכי טיפול רפואי. לפני סגירתו ב־2014 עברו במעבר רפיח מדי חודש, מסיבות רפואיות, יותר מ־4,000 תושבי עזה. לדברי הרשויות הפלסטיניות בעזה, יותר מ־20 אלף בני אדם, בהם מקרים הומניטריים, רשומים מראש וממתינים לעבור במעבר רפיח.

סיפורה של חולת סרטן מעזה

© צילום: משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטרייםסלמה[10] בת ה־53, היא פליטה חולת סרטן מעזה ואם לעשרה ילדים. היא חיה עם בעלה וילדיה, ביניהם ארבעת בניה הנשואים, נשותיהם ועשרה ילדים בבית בן שישה חדרים. בניה הנשואים, כולם בוגרי אוניברסיטה, מובטלים. ביתה ניזוק חלקית במהלך מעשי האיבה בשנת 2014. מחשש מפני עיכובים נוספים בקבלת היתר נמנעה סלמה מהגשת בקשה להיתר עבור בעלה, כדי שילווה אותה. להלן מה שסיפרה על חייה כחולת סרטן בעזה:

"ב־2013 אובחנה אצלי לוקמיה לימפוציטית כרונית. הייתה זו תחילתו של מסע ארוך, רצוף כאבים ויקר. הגידול החל בצוואר אבל התפשט לבתי השחי. הרופא הפנה אותי למצרים לצורך בירורים נוספים, וכן בשל המחסור בציוד רפואי ובתרופות בעזה והקשיים להשיג היתר מעבר דרך מעבר ארז. תהליך המעבר אל מצרים היה מתיש גופנית, נפשית וכלכלית, ולפעמים גם מסוכן. במעבר לא עושים הנחות לחולי סרטן. לעולם אינך יכול להיות בטוח שתורשה לעבור. הדרך לקהיר מסוכנת, בגלל המתיחות הביטחונית בסיני. בנוסף, נהגי מוניות מצרים מנצלים את מצבנו וגובים מאתנו יותר כסף. במהלך הטיפולים במצרים נדבקתי בדלקת כבד נגיפית C. הרופאים שם לא סיפרו לי על כך וגיליתי שלקיתי במחלה רק כעבור חודשים אחדים, אחרי שחזרתי לעזה.

בחודש מאי (2016) האחרון התחלתי לקבל טיפולים כימותרפיים לאחר שגידולים סרטניים חדשים התגלו בבטני ובאגן שלי. מהלך הטיפול מורכב משבעה טיפולים שאותם יש להשלים באופן רצוף, מדי 21 יום. הצלחתי לקבל רק שני טיפולים מפני שהתרופות לא נשלחו מרמאללה לעזה. חיכיתי יותר מחודשיים, ואז הפנה אותי הרופא שלי לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים המזרחית. פעמיים החמצתי את התור שלי מפני שלא היה לי היתר. כל מה ששמעתי מהרשויות [הישראליות] היה שהבקשה להיתר בטיפול. כחמישה חודשים לאחר שהגשתי את הבקשה לראשונה, ורק אחרי שהפניתי את המקרה שלי לארגוני זכויות אדם ומחיתי על כך, קיבלתי סוף סוף היתר לצאת את עזה. יום לפני בואי לירושלים גיליתי שהסרטן התפשט לבלוטת התריס.

הסגירה החוזרת ונשנית של מעברי ארז ורפיח דנה חולי סרטן למוות. זה מוות איטי. אנו מקרים הומניטריים. אנו תובעים את זכותנו לקבל טיפול. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל טיפול וללכת הביתה. איננו מסוכנים, איננו מהווים סיכון לביטחונו של איש. מן הראוי שיהיה לנו היתר פתוח, כדי לחסוך את כל הקשיים. ההיתר שנותנים לנו תקף ליום אחד בלבד. אם אנחנו נתקלים במחסום בירושלים שולחים אותנו חזרה למחסום ארז. היתר ליום אחד אינו מספיק." סלמה, בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, ירושלים המזרחית.


[1]  ראו למשל: תשובת המדינה בעתירה לבג״ץ מטעם ארבע סטודנטיות שרצו לנסוע מעזה לגדה המערבית כדי להשלים את לימודיהן לתואר שני (בג״ץ 495/12 עזאת ואח׳ נ׳ שר הביטחון ואח׳). לדוגמאות נוספות של הצהרות רשמיות בדבר "מדיניות הבידול". ראו גישה, "להגביל תנועה, לפצל עם", יוני 2015.

[2]  נתונים אלה משקפים את מספר הפעמים שאדם זה או אחר עבר במעבר, ולא את מספר האנשים שעברו בו, מאחר שמי שקיבלו היתרים מורשים לצאת פעמים מרובות בתקופה שבה ההיתר שלהם תקף.

[3]  הירידה חלה בעקבות מדיניות חדשה, שהוחלה ביוני 2016, ואשר הגבילה את מרבית תושבי עזה לארבעה היתרים שתוקפם חודש מדי שנה (כשמיעוט מקרב התושבים זכאי להגיש בקשה להיתרים שתוקפם שלושה חודשים), לעומת הנוהג הקודם של מספר בלתי מוגבל של בקשות להיתרים שתוקפם שלושה חודשים. בדצמבר הוחלפה ההגבלה לארבעה היתרים בשנה במספר היתרים בלתי מוגבל, בתנאי שזמן הנסיעה הכולל לא יעלה על 120 יום בשנה.

[4] באוגוסט דיווח המשרד לעניינים אזרחיים בעזה כי על פי הערכות, מאז מרס בוטלו או לא חודשו היתריהם של 3,200 עד 3,500 אנשי עסקים. ראו "ירידה במספר הפלסטינים היוצאים את עזה", משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, מעקב הומניטרי, אוגוסט 2016.

[5]  המכסה בקטגוריה זו הוגדלה בתחילת 2015 מ־250 ל־450, כחלק מההקלות שלאחר 2014, אבל באוגוסט דיווח המשרד לעניינים אזרחיים בעזה כי מאז מרס 2016 בוטלו כ־150 היתרי אנשי עסקים בכירים (BMG). שם.

[6]  World Health Organization, “Health Access for Referral Patients from the Gaza Strip”, December 2016. חודש דצמבר, שבו אושרו 41.7% מהבקשות, ייצג את שיעור האישורים הנמוך ביותר שתיעד ארגון הבריאות העולמי מאז אפריל 2009. כ־22% מבקשות המטופלים בדצמבר היו בקשות חוזרות של מטופלים לצאת דרך מעבר ארז.

[7]  "חולות סרטן מעזה מוחות על מניעת אישורים לצאת לטיפולים", הארץ, 6 בינואר 2017. לדברי שב״כ, "ראוי להזכיר מספר מקרים שאירעו לאחרונה בהם ארגוני הטרור ניצלו ניצול ציני של חולים, שביקשו לצאת לטיפול רפואי, קבלו היתר כניסה לישראל ובכליהם נמצאו אמצעים וכספים שיועדו לפעילות טרור. על כן, כלל הפניות הנוגעות לבקשות כניסה של תושבי רצועת עזה, נבחנות באופן קפדני טרם מתן היתר הכניסה." שם, שם.

[8]  World Health Organization, “Health Access for Referral Patients from the Gaza Strip”, November 2016. רק קרוב משפחה אחד מדרגה ראשונה מורשה ללוות מטופל, וההיתרים מותנים באישור ביטחוני לכל מלווי מטופלים בני פחות מ־55. כשמלווה כלשהו נפסל ומטופלים נאלצים למצוא מלווה חלופי, ההליך הביטחוני עלול לקחת עד שלושה שבועות.

[9]  ראו "הידרדרות חמורה בגישת אנשי סגל הומניטרי אל עזה וממנה", משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, מעקב הומניטרי, נובמבר 2016.

[10]  שם בדוי.